פילים

אחד האטרקציות המלהיבות בתאילנד הם הפילים שמהווים נדבך חשוב בתרבות התאילנדית. הפילים מסמלים שלווה, שלום ואת הכח המלכותי.

בעבר, הפילים הסתובבו חופשי ביערות של בורמה, תאילנד, ויאטנם, לאוס וקמבודיה. הם שימשו לתחבורה, ככלי משחית צבאי, לעבודה ביערות וגם לתחרויות ספורט שונות.

אבל כיום מוגבל מספר הפילים בתאילנד ל-2600 בלבד. הסיבה לכך הוא המשאבים הרבים הנדרשים כדי לכלכל פיל בשבי. פיל אוכל מאות ק"ג של צמחים ביום ונדרשים לפחות שני מטפלים לכל אחד מהם. כמו כן, מאז שנאסרה כריתת היערות בתאילנד והתפתחות הכלים הכבדים אין לפילים שימוש מעשי. לכן, רובם חיים במחנות המיועדים לשעשע את התיירים המפוזרים בכל רחבי תאילנד. הפילים מדגימים במופעים את היכולות השונות שלהם לבצע מלאכות קשות ולהשעשע. 

הינה מספר תמונות שצילמנו באחד המופעים. הדבר המדהים הוא החלק שבו שני פילים מציירים על חולצות. אחד מהם צייר עץ ואילו השני צייר פיל האוחז בפרחים באמצעות החדק.חכו לתמונות האלה במצגת הבאה:

בנוסף ניתן לצאת לטיולים קצרים על גב הפילים. מטפסים תחילה על מבנה עץ כדי להגיע לגובה המתאים. משם עוברים לשבת על מושב מרופד המותקן על גב הפיל. הנהג יושב על הצוואר של הפיל ולפעמים על ראשו והוא משתמש במקל כדי לכוון אותו. הרכיבה מטלטלת (אבל נסבלת) ואם יתמזל מזלכם הפיל יטפס בעליות או ירד במורדות או יחצה נהר גועש. אם כל העוצמה של הפיל ניתן להרגיש כמה הפיל רגיש והרבה יותר "קליל" ממה שניתן לדמיין.

חוויה...

יום 21 - טיסה חזרה לארץ

בניגוד למה שכתוב בכל הספרים, לא נדרשנו לשלם מס עזיבה בנמל התעופה של תאילנד.
שדה התעופה של בנקוק הוא שדה חדיש והכל זרם בקצב איטי בגלל שביצענו הכל כמשפחה.
עד שהגענו לשער, התחילה העליה למטוס של אל-על.

הטיסה היתה רגועה, הילדים נרדמו וישנו את רוב הטיסה. כשהתעוררנו לארוחת הבוקר של סוף הטיסה חיכתה לנו ההפתעה שארגן לנו דורון (קרני)ת ביקור בתא הטייס.
הדיילות לקחו אותי ואת יובל, עפרי וגיא לדלת תא הטייס הכפולה והכניסו אותנו.
השעה היתה של זריחה מוקדמת ובמזרח ראינו את האור המתגלה ואילו במערב היה חושך מוחלט. המטוס שייט בגובה של 30,000 רגל (כ- 10 ק"מ) במהירות של כ- 700 קמ"ש. הקפטן, מוטי שחורי, קיבל אותנו בצורה מאד לבבית. הוא התעניין בשמות של הילדים ופטפט איתם. לאחר מכן הוא הסביר על המכשירים השונים ועל המטוס. היה מעניין מאד.

להפתעתי, בשל חוקי המנוחה של הטייסים, היו במטוס שני צוותים שהתחלפו באמצע הטיסה. לצוות שנח יש חדרים המצויידים במיטות.


נחתנו ב- 7:00 בבוקר בנמל התעופה בן גוריון. רני אסף אותנו בסיטרואן שלנו ונסענו הביתה...

ה ט י ו ל נ ג מ ר!!!!

יום 20 - ארמון המלך והבודהא השוכבת

היום האחרון של הטיול... התעוררנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר במלון. לאחר מכן הזדכינו על שני חדרים וריכזנו את המזוודות בחדר אחד.

יצאנו מאוחר במונית גדולה לכיוון הארמון הגדול עם הנהג שלקח אותנו לפני יומיים. הנהג מרט לעצמו שערות עם פינטצה והוא צחק מהקולות שהשמיע גיא.

נכנסנו לארמון ומיד נשלחנו אחר כבודת אני ואיריס, להצטייד במכנסים ארוכים לגברים וחצאית לנשים מאחר שהבגדים שלבשנו היו לא צנועים. השארנו פיקדון שמוחזר כאשר מחזירים את הבגדים.

הסיור במקדשי הארמון ובחצרות השונים מאד צבעוני ומעניין. אבל, הבנות היו מאד עצבניות ובכו חלק מהזמן. כנראה בשל כך הן משכו תשומת לב ורבים צילמו אותן כאילו שהיו דוגמניות.

בסיום הסיור, החזרנו את המכנסיים תמורת הפקדון ונמשכנו ברגל למקדש בו מוצבת בודהא שוכבת ענקית.

במקום יש גם בריכה קטנה בה דגים וצבי מים שמשכו את תשומת לב של שי ודורון.

לאחר ביקור קצר, לקחנו מונית וטוקטוק למלון.

הילדים המשיכו לחדר המשחקים של המלון בשעה ששי ודורון נמו את שנת הצהריים. קנינו להם ארוחת צהרים של נקניקיות וטוסטים בסבן אילבן ואילו אנחנו אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה אותנטית ליד המלון. שנינו הזמנו מרקים על בסיס חלב קוקוס וצלחת אורז. היה טעים ומהיר.

בדרך חזרה קנינו אננס ואבטיח חתוכים בשקית, קינוח מתוק וטעים.

ב- 20:00 פינינו את החדר ונסענו לשדה התעופה בואן שעלה לנו 1000 בהאט שהוזמן מסוכנות "הקשר הישראלי". חיכינו וחיכינו ומי לא בא? הואן. לא ברור מה קרה, תאונה או שהנהג שכח... בכל אופן, בדיוק שהחלטנו לחפש ואן חלופי, הגיע במקרה אחד שכזה להוריד נוסעים והוא לקח אותנו לשדה התעופה.

החופשה כמעט הסתיימה.

יום 19 -סיאם סיטי פארק

התפצלנו לשתי קבוצות, רותי ואיריס לקחו את שי ודורון למסע קניות ב MBK, ואני לקחתי את ארבעת הילדים הגדולים לפארק שעשועים המרוחק כ- 20 ק"מ מהמלון. לקחנו מונית שעלתה 250 בהאט.
הנהג הציע לנו לקחת כרטיס הכל כלול - כניסה לכל המתקנים וארוחת צהרים ב- 600 בהאט למבוגר ו- 500 לילד.
הנהג הסביר לי שהוא מקבל כניסה לכל המשפחה על כל 10 קבוצות שבאות איתו לפארק - בכיף. הוא ליווה אותנו ורכשנו כרטיסים במשרד.

כל מי שהוא מתחת ל 130 ס"מ מוגדר כילד ומקבל מדבקה אדומה על החולצה. מי שהוא גבוה יותר מקבל סרט המודבק כצמיד על היד.
הבעיה היא שרוב האטרקציות השוות מאופשרות רק למי שגובהו מעל 130 ס"מ ומאד מקפידים על כך. בפארק הרבה רכבות הרים שוות וסחרחרות אבל על רובם הילדים לא יכלו לעלות. בנוסף, חלק מהאטרקציות לא עבדו כמו ספארי אפריקה שבגללו באנו. לא נורא...
עדיין עלינו למעלית שלקחה אותנו לגובה של מעל 100 מטר, ביקרנו בפארק היורה , ראינן תצוגה מפחידה של דינוזאורים וטיילנו במבוכות חשוכים ומפחידים המייצגים את הגיהנום. רק יובל הסכימה ללכת שם, השאר פחדו מדי, זה באמת היה מפחיד.
לאחר מכן, עברנו לחלק שהילדים מאד נהנו ממנו, פארק המים. התחלנו בגלישה במגלשות גבוהות ומהנות. בילינו בהם יותר משעה וחצי. הילדים לא הפסיקו לגלוש, והתחרו גם אחד בשני על מי שיגיע ראשון.
משם, המשכנו לארוחת צהרים שהוגשה באזור הכניסה לפארק. הארוחה הוגשה במזנון עשיר שכלל אוכל תאילנדי. אפילו עפרי אכל שוקי עוף מטוגנים שהזכירו טעם של שניצלים. גיא לא הרגיש טוב אבל כדור אקמול העמיד אותו מאד מהר על הרגליים.
משם הצשכנו לבריכת גלים ענקית שהזכירה ים רק עם מים מתוקים. בילינו שם שלוש שעות עם הפסקה של חצי שעה עקב סופת מונסון עזה שמטירה גשם כבד.
משם המשכנו לתעלת מים עם זרימה חזקה שדימתה נהר.
קינחנו בגלידה, התלבשנו וחזרנו במונית למלון. היה יום מלא ומהנה.
בעקב אכלנו במסעדה ליד המלון שם שתינו בעיקר שייקיים.